פרשת “וַיֵּצֵא” מתחילה עם הבריחה של יעקב. הוא מגיע לבאר שמכסה אותה אבן רחבה וכבדה, ושלושה רועי צאן מחכים לרועים האחרים שיבואו כדי לעזור להם להזיז אותה; אבל יעקב מצליח להזיז את האבן בכוחות עצמו.
מכיוון שאנו יודעים שבתוך כל מה שמסופר בתורה שוכנים סודות גדולים, נשאלת השאלה מהו סוד הבאר הזו שמצא יעקב? כפי שמציין נחמנידס, הרמב”ן, חייב להיות בסיפורים הללו אור חשוב מאוד והבנה גדולה מאוד. זה לא יכול להיות סתם סיפור על מציאת וחשיפת בארות. וכדי להבין זאת באמת, עלינו לחזור לפרשה הקודמת, פרשת “תּוֹלְדוֹת”, שבה מסופר על הבארות שחפר אברהם, ויצחק חפר מחדש.
בפרשת “תּוֹלְדוֹת” מסופר שיצחק מתחיל לחפור אותן בארות שחפר אביו, אברהם, אבל תושבים אחרים כיסו אותן. ונאמר שמשרתיו של יצחק חפרו, ומצאו באר מים חיים. כאשר הם חשפו את הבאר הזו, באר המים החיים, התפתחה מריבה בין הרועים. כל אחד טען שהוא הבעלים של אותה הבאר. הייתה באר שנייה שהם חפרו, ושוב, היו מריבות, והם עברו משם וחפרו באר שלישית; ובסופו של דבר, לגבי הבאר הזו לא היה שום ויכוח.
הרמב”ן ברור מאוד לגבי הצורך והמטרה של הפסוקים הללו, ואומר לנו שכל הסיפור הזה – גם הסיפור הקודם בפרשת “תּוֹלְדוֹת” המתייחס לבארות שחפרו אברהם ויצחק, וגם הסיפור בפרשה הזו, פרשת “וַיֵּצֵא”, המתייחס לבאר של יעקב – לא מדברים על מה שהתרחש בעבר, אלא על זמננו.
כאשר מדובר בתורה על באר מים חיים, זה לא מתייחס למים פיזיים או למציאת בארות פיזיים, אלא למקום מנוחתו של אור הבורא. לכן, התורה משתמשת במפורש במונח “בְּאֵר מַיִּם חַיִּים”, מכיוון שהבאר הזו מסמלת את מקום מנוחתו של אור הבורא שייבנה. בבתי המקדש הראשון והשני היה מקום שבו שכן אור הבורא, וכל מי שהיה לו איזה צורך, כל מי שהייתה לו איזו בעיה, יכול היה לגשת מיד לבית המקדש ולמשוך למטה את מקור אור החיים ששכן שם.
הרמב”ן ממשיך ומסביר מדוע היו שלוש בארות. שני בתי המקדש הראשונים, שני מקומות מנוחתו של אור הבורא הראשונים שנבנו על ידי צאצאי אברהם ויצחק, נחרבו. לכן סוד הבאר השלישית מייצג את בית המקדש השלישי, את הזמן והמקום שבהם תתגלה שלמות אור הבורא ולעולם לא תיעלם. אברהם ויצחק מייצגים את בתי המקדש הראשון והשני, שהיו אורות גדולים כשהיו קיימים, אבל נחרבו. בית המקדש השלישי, סוד באר יעקב, הוא זה שלעולם לא ייחרב. הוא המקום שממנו יבוא אור גמר התיקון, האור שיסיר כל כאב, סבל ומוות מהעולם הזה.
כאשר התורה מדברת על הבארות, היא מדברת על פתיחת ערוץ של אור; זה הסוד. אברהם ויצחק פתחו ערוצים שבסופו של דבר נסגרו, אבל במקרה של יעקב, הבאר שמדובר עליה בפרשת “וַיֵּצֵא” היא חיבור לזרם האור של גמר התיקון. אם כן, כאשר אנו קוראים על באר יעקב בפרשת “וַיֵּצֵא”, אנו למעשה מתעוררים ומתחברים אל אור בית המקדש השלישי שיתגלה, ויישאר לעד.
המקובלים מסבירים שאברהם, יצחק ויעקב ראו את מטרת חייהם כחשיפת ערוצי האור הקיימים, אך הבלתי נגישים, האלה. אברהם עשה זאת, אבל אז הגיעה שליליות והסתירה את האור והחכמה. יצחק חשף אותם שוב, אבל הם הוסרו שנית, עד שמגיע יעקב, בפרשת “וַיֵּצֵא”, ופותח אותם. וחשוב להבין שהמציאות הזו אכן קיימת גם בתוך כל אחת ואחד מאתנו; זו לא רק העבודה של אברהם, יצחק ויעקב. מכיוון שלמען האמת, מהי העבודה שלנו? העבודה שלנו היא ללכת למישהו או מישהי שמוצאים את עצמם לכודים בציפורני העולם הגשמי ולהראות להם שהם יכולים לפתוח ערוץ של אור, ערוץ של המים החיים האלה.
זו מודעות חשובה שניתנת לנו. אנו יכולים להתחיל לראות את חיינו כפי שאברהם, יצחק ויעקב ראו את חייהם – לעורר את הערוצים הללו, את המים החיים האלה שהם אור הבורא. כך הם ראו זאת; כשאברהם דיבר עם מישהו, למשל, הוא לא ניסה להקנות לו חכמה או הבנה. אלא המודעות הפשוטה שלו הייתה: “העבודה שלי כאן היא לחבר מחדש את האדם הזה לזרם של אור הבורא”, לא יותר. אנו לומדים מזה שכאשר מישהו זקוק לעזרה, אנו לא צריכים לתת לו איזו חכמה או הבנה חדשה. אלא, כאשר אנו מדברים אתו, עלינו לחשוב: “אני לא חייב/ת לעשות עבורו או עבורה שום דבר חדש; אני רק חייב/ת לעורר אותו או אותה לזרם האור הזה, לבאר המים החיים הזו שהיא אור הבורא”. זהו הבנה נפלאה וחשובה שאנו לומדים מפרשת “וַיֵּצֵא”: מטרת יחסי הגומלין שלנו עם אנשים היא פשוט לחבר אותם מחדש לזרם המים החיים האלה.