שבת “אַחֲרֵי מוֹת/קְדוֹשִׁים”, פרשות שבדרך כלל נקראות יחד, חוץ מאשר בשנה מעוברת, היא שבת של אור ושמחה מהממים.
הזוהר מצהיר שכאשר תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי הגיעו אל שבת “קְדוֹשׁים”, הם היו מלאים בשמחה שלא כמו באף שבת אחרת בשנה. לכן, לפני שנוכל אפילו להתחיל להבין את המתנות שניתנות לנו השבוע הזה, אנו חייבים להיות מודעים לכך שיש משהו יוצא דופן שמתרחש כאן.
הקריאה של “אַחֲרֵי מוֹת” מתחילה בפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” [ויקרא, פרק ט”ז, פסוק א’]. כפי שאמרנו בדיון על פרשת “שְׁמִינִי”, אם מפרשים את מותם של נדב ואביהו ברמה המילולית, האירוע הזה לא נראה שמח במיוחד; אבל, כאשר אנו מתעמקים קצת יותר, אנו מבינים מדוע זה, למעשה, אירוע משמח מאוד.
דיברנו גם על מותו של רבי עקיבא. כאשר עורו נסרק במסרקות ברזל על ידי הרומאים, חלק מתלמידיו באו אליו ובכו: “אנו לא יכולים לסבול זאת, איך זה בכלל יכול להתרחש?” אבל אז הזכיר להם רבי עקיבא שבקריאת שמע נאמר שעלינו לאהוב את הבורא אפילו כאשר הוא לוקח את נשמתנו. הוא גם הוסיף ואמר, “הפסוק הזה גרם לי כאב כל ימי, ועכשיו כשיש לי הזדמנות לממש את מילותיו, אני רוצה לנצל אותה.” המדרש אומר לנו שכאשר סיים רבי עקיבא לומר את קריאת שמע, ואמר את המילה “אחד”, עזבה נשמתו את גופו.
רבי ישראל מרוז’ין מסביר שכאשר אנו אומרים את “קריאת שמע” בבוקר ובערב, אנו אמורים להגיע לרמה של דבקות – אחדות מושלמת – של הנשמה שלנו עם אור הבורא. רבי עקיבא השיג את רמת הדבקות הזו באופן מושלם. כאשר הוא חזר על “קריאת שמע” בבוקר ובערב, הוא הגיע לנקודה שבה הנשמה שלו רצתה לעזוב את גופו, מכיוון שהוא השיג את האיחוד המושלם הזה עם הבורא; לנשמה שלו לא היה כל רצון להישאר בגופו, אבל הוא ידע שהוא חייב עוד עבודה בעולם הזה, וזה מה שמנע ממנו לעזוב.
כאשר רבי עקיבא ראה שהרומאים עומדים לחסל אותו בכל מקרה, הוא אמר: “איני צריך למנוע יותר מנשמתי לעזוב את גופי, אני יכול לאפשר לנשמה שלי להתאחד לחלוטין עם אור הבורא.” הרומאים לא הרגו את רבי עקיבא; אלא הוא עצמו איפשר לנשמתו לעזוב את גופו. והזוהר אומר שכשאנו מתחברים לסיפור הזה, אנו מאירים את אור הדבקות הזה בתוך עצמנו.
אור החיים [רבי חיים בן עטר, 1696–1743) מסביר שרמת הדבקות בבורא שהשיג רבי עקיבא לא הייתה אותה רמת דבקות שחוו נדב ואביהו. שלא כמו רבי עקיבא, עדיין לא הגיע זמנם להשיג את האיחוד המושלם הזה עם האור; עדיין הייתה להם עוד עבודה לעשות. אבל הם החליטו על דעת עצמם שהם רוצים להשיג את הדבקות הזו בדיוק אז. אור החיים אומר לנו שהם חוו הרבה רמות שונות של אהבה, הנאה, מתיקות ואור עד שהיה מאוחר מדי עבור הנשמות שלהם לחזור לגופם. מה שחוו נדב ואביהו היה הדבר האמיתי היחיד בעולם הזה – חיבור אמיתי לאור הבורא.
עבור חלק מאתנו זה עלול להיות מושג מפחיד או מעבר לרמת ההבנה שלנו, אבל תחושה כזו של דבקות – איחוד מושלם עם אור הבורא – היא היא מטרת חיינו, והיא מתנת השבת הזו. עלינו להגיע לרמה של רבי עקיבא, שבה נוכל להשיג 99 אחוזים של דבקות עם אור הבורא, ועם זאת למנוע מעצמנו לעזוב את גופנו, מתוך ידיעה שעוד יש לנו עבודה לעשות בעולם הזה.
גם אין זה צירוף מקרים שסוד כוחה של הקטורת מתגלה השבת הזו. נאמר לנו בתלמוד שכאשר עלה משה על הר סיני כדי לקבל את מתנת התורה, גם כל המלאכים, נתנו לו מתנה, כולל מלאך המוות, שנתן לו את סוד הקטורת. הזוהר מסביר שהמילה “קטורת” באה מהמילה “התקשרות” – ויש לה הכוח להסיר ולסלק מגיפות מן העולם.
הקטורת הייתה ההתגלמות הפיזית של העבודה הרוחנית של הדבקות שנעשתה על ידי נדב ואביהו. מותם הוריד למטה גשר שדרכו יכול היה אור הדבקות לרדת לעולם הזה – והגשר הזה הוא הקטורת. כיוון שכך, הזוהר מלמד אותנו שכאשר אנו אומרים את המלים של תקשורת הקטורת, אנו מתחברים לאור שגילו נדב ואביהו.
מדוע מתגלה הסוד הזה בשבת הזו? מכיוון שזה הוא אור האיחוד המושלם עם אור הבורא; כאשר אנו נעשים מאוחדים לחלוטין עם אור הבורא, אין יותר מוות. מלאך המוות אמר למשה שבאמצעות כוח הקטורת הוא יכול לעורר את החיבור של כל העולם לרמה העליונה ביותר של איחוד, של דבקות – לרמה של “בִּלַּע הַמָּוֶת לַנֶּצַח” – הסרה מוחלטת של המוות מן העולם הזה. גם הרמב”ן אומר לנו שבסופו של דבר, זו השבת שבה אנו יכולים לסלק מוות פיזי. חשבו על כך – זו השבת היחידה בשנה שבה קיים השם “אחרי מות”, אחרי המוות. אם כן, באמצעות ההתעלות שלנו לעולמות העליונים השבת הזו, אנו משיגים את הרמה של “אחרי מות”, של היות אחרי המוות, של עבודה לקראת השגת חיי נצח פיזיים.
יש לנו אחריות עצומה השבת הזו, לכן, לעורר מחדש את הכוח הסודי של הקטורת, סוד “אחרי מות”, ולהביא לעולם הזה את המודעות של היות מעבר למוות. אבל בו בזמן, שבת “אַחֲרֵי מוֹת/קְדוֹשִׁים” אינה עוסקת כל כך בהבנה; אלא, במקום, היא שבת מוצפת באהבה, מוצפת בשמחה, ומוצפת בדבקות.