מאת קרן ברג
רעיון הרוחניות הגלובלית אינו רעיון חדש.
אנו יודעים מסיפור הבריאה שהיה זמן בהיסטוריה הרוחנית שבו אור הבורא ובריאתו – הכלי – שהיה המקור האחד המאוחד של כל נשמותינו – היו אחד, ובהרמוניה מושלמת.
זהו סיפורו של עולם אינסוף שלמדתם עליו בשיעורי הקבלה. זו הייתה נקודת ההתחלה, מקור הרצון שקיים בכל בני האדם – הרצון להתאחד, להיות אחד עם בני הזוג שלנו, עם העולם, ובסופו של דבר, עם הבורא. באיזה שהוא מקום, עמוק בתוך ה- די.אן.אי הרוחני שלנו, אנו זוכרים את האיחוד המוחלט הזה. מכיוון שלא יכול להיות לנו רצון למה שמעולם לא טעמנו.
אנו מבינים מסיפור הבריאה שמטרת הבורא בבריאתו את העולם ואת כל אשר בו הייתה להמטיר עלינו מילוי ושפע. אנו גם מבינים שטבע הבריאה הוא רק לברוא ולמלא. לכן, הרס לא יכול להגיע מהמחשבה או מהכוונה הזו. מה שיש בעץ בא מתוך הזרע. לא יותר, לא פחות. מחשבת הבורא עבור העולם הזה הייתה הזרע, ומטרתו הייתה למלא, להגשים; אם זו המחשבה, זו גם חייבת להיות מטרת המשחק, התוצאה.
ועם זאת אנו יודעים שהסיפור המקראי מספר לנו שהיה זמן שבו רצה הבורא להחריב את העולם – סיפור תיבת נוח. ובכן, הזוהר מסביר זאת באופן שונה. לא הבורא יצר את ההרס. אנו יודעים שאין זה מטבעו של הבורא. היו אלה מעשי בני האדם שהביאו עליהם את תוצאת מעשיהם. לא כעונש, אלא כתוצאה של המחשבות שלהם, המלים שלהם, והמעשים שלהם. למשל, אם נבחן את העולם שלנו כיום: האם אנו יכולים לשתות את המים? מה עם המזון שאנו אוכלים, הדגים שאנו מגדלים, האוויר שאנו נושמים? האם הבורא זיהם אותם? האם הבורא הפך את המזון לבלתי ראוי לאכילה? האם הבורא זרק פסולת רעילה למים שלנו? האם הבורא גרם לנו את התוצאות הללו כעונש? או שמא הן תוצאת ההחלטות שאנו מחליטים מרצוננו החופשי? הזוהר מסביר שזו הייתה גם הסביבה בתקופתו של נוח. הצורה שבה הציג הבורא את עצמו לעולם הייתה כוח של תוצאה, לא עונש.
ובכל זאת, העולם לא נחרב. למעשה, ניתנה לנו הזדמנות להתחיל מחדש. לאחר המבול, האנושות התחילה מחדש. כולם היו מאוחדים. בסוף פרשת נוח, נאמר:
“א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.”
[בראשית, פרק י”א, פסוקים א’-ט’]
העולם כולו היה מאוחד; עולם אחד, חזון אחד. הם רצו לבנות מגדל כדי ליצור דבקות, איחוד מחודש עם הבורא. הם רצו אנושות חדשה המבוססת על אחדות. הם רצו להגיע לשמים, לחזור לעולם אינסוף. הם דיברו שפה אחת, הם היו אומה אחת, עם דת אחת, ורצון חזק להתחבר לבורא. להתעלות לבורא, האם אין זה רצון טוב? מה היה לא בסדר?
מדוע ראה זאת הבורא והחליט ליצור הפרדה וניתוק?
הבורא בלל את שפתם. למרות שבתורה נאמר שהם שכחו את השפה, הזוהר אומר שהם פשוט הפסיקו לראות דברים באותו אופן. היה בלבול.
ברגע ההוא בזמן התחיל עולם של עמים שונים, דתות שונות ושפות שונות. לכן סיפור מגדל בבל מסביר כיצד הצאצאים של אדם אחד, נוח, התפזרו על פני כל העולם לאומות שונות, דתות שונות, ודיברו כל כך הרבה שפות שונות.
הסיפור מספר כיצד, בזמן שבו כל האנשים דיברו עדיין בשפה אחת, הייתה הגירה מהמזרח. והוחלט לבנות ” עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם”, כדי שהבונים יוכלו לעשות שם לעצמם ולהימנע מלהתפזר על פני כל העולם.
ההצהרה בספר בראשית, פרק יא’, פסוק ה’: “אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם” היא רבת משמעות במיוחד. המגדל היה מושא גאוותם של בני האדם על מאמציהם.
מתוך הסיפור ברור שבניית המגדל לא נשאה חן בעיני הבורא, ועם זאת החטא הספציפי של בוני המגדל אינו מוזכר ישירות. היה זה האגו שלהם שרצה “לעשות להם שם” , וזה גרם לכאוס שנוצר. יתרה מזו, הרצון להישאר יחד, במקום אחד, כאומה אחת עם דת אחת, היה בעימות ישיר עם המטרה האלוהית כפי שנאמרה לנוח ולבניו לאחר המבול: “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.[בראשית פרק ט’ פסוק ז’]. על פי הפירוש הזה, חטאם של האנשים האלה היה, לכן, לא רק היומרה או הרצון להגיע לשמים ולזכות בתהילה, אלא גם ניסיון לשנות את התוכנית האלוהית שהועיד הבורא לאנושות.
סיפור מגדל בבל הוא נקודת מפנה בהיסטוריה, מכיוון שהוא מסמן את קץ עידן המונותיאיזם האוניברסלי.
מדוע הביא הבורא קץ למונותיאיזם? ברור, אנו יכולים להבין מהסיפור שלא זה מה שהבורא רוצה!
כפי שהתורה אומרת לנו, כל הדתות, כל האומות, כל השפות, הן הרצון וההגנה של הבורא.
כשם שאמר הבורא לנוח לאחר המבול:
“… כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם. יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. “
[בראשית, פרק ט’, פסוקים ו’-י”ז]
הבורא לא רק אמר לנוח לפרות ולרבות על פני הארץ. הבורא הבטיח לנוח שש פעמים שהכל נברא בצלם הבורא, והכל יהיה מוגן.
אחת ההבנות החשובות שאנו מקבלים כאן היא שכל האנושות נוצרה בידי הבורא, היא מוגנת בידי הבורא, ולכן היא חייבת להתקיים. הלימוד הרוחני כאן הוא ללמוד לראות כמו הבורא, את היופי ואת הקדושה שבכל הנבראים, כל הדתות, ולהבין שכל הדרכים הן דרך לבורא.
במאמרו “שלום העולם” מסביר רב אשלג:
“כל דבר שישנו בהמציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם, יש לו זכות קיום, במידה, שאסור להשחיתו ולבערו כליל מהעולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו ולהביאו למוטב, שהרי מתוך הסתכלות כל שהיא במלאכת הבריאה שלפנינו, די לנו להחליט על גודל מדת שלימותו של הפועל אותה.
ולכן עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה לומר שמיותר הוא ואין בו צורך, שיש בזה משום הוצאת שם רע חס ושלום על הפועל שלה.
אמנם דבר זה ידוע לכל, שהבורא יתברך לא השלים את הבריאה בעת שבראה, כי כל אנו מוצאים בכל פינה ופינה מהמציאות שלפנינו, והן בכללותה והן בפרטיותה, נתונה היא תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל מן ההעדר עד גמר גדולו.
ומטעם זה, אם למשל אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נדון אצלנו כמציאות מום ודופי בהפרי, משום שכולנו יודעים את הסיבה, שהיא משום שהפרי הזה עדיין לא גמר את תהליך ההתפתחות שלו עד לקצה.
וכזה הוא המקרה ביתר הפרטים של המציאות, אם אך מרגישים בחינת רע והיזק באיזה פרט, הנה זה רק מעיד על עצמו, שנמצא עדיין במצב של מדרגת מעבר מן תהליך ההתפתחותי שלו, ובכל אופן אין לנו לקבוע ולהחליט כי ברע הוא ולהטיל דופי בפרט הזה, כי לא מחכמה הוא.”
[הספר “שלום העולם”, מאת הרב יהודה אשלג, ערוך בידי מיכאל ברג, הוצאת “המרכז לקבלה”, ע’ 17].
אם כן, עכשיו אנו מבינים מהתורה את ההיגיון הרוחני שתומך בכוון של הרב אשלג, שכל הדתות וכל הדרכים לבורא הן טובות ונכונות. השאלה היא, כיצד, אם כן, אנו לוקחים את כל ההבדלים הללו בין הדתות והדרכים הרוחניות ומחזירים אותן לרוחניות עולמית אחת?
למרות שכולנו שונים, אנו יכולים לחיות בכבוד אנושי ובתיאום הדדי בינינו. אנו יכולים לכוונן את המודעות שלנו להכיר בכך שההבדלים והשוני בינינו הם יפים. הרעיון הוא שיהיו גוונים שונים שחיים בשלום זה עם זה. לראות עם המודעות שלנו את יופיו של עולם הבורא. ריבוי גוונים וצורות היא הדרך שבה הבורא תכנן את העולם.
לכל קבוצה, כל קהילה, כל דת, יש התהליך שלה, וכולם נחוצים והכרחיים לקיום העולם. כפי שהתורה אומרת לנו, הבורא ברא סוגים ומינים שונים, וכולם היו בצלם אלוקים. הנקודה היא שאנו חייבים לכבד את ההבדלים שבינינו, לא לשנות איש את רעהו, ולהיות מסוגלים לחיות יחד בקהילה, מתוך מודעות למטרת החיים.
איך עושים זאת?
מודעות!
מודעות הוא האופן שבו אנו מכירים יודעים ורואים את רוח הבורא בכל דבר. מה פירושו של שלום? שלום נוצר כאשר אנשים מכבדים איש את רעהו ויכולים לראות בעזרת המודעות הגבוהה ביותר שלנו את ניצוץ הבורא שקיים בכל יצור ובכל דבר.
נועדנו להיות רבים, אבל ללמוד לפעול כאחד.
האמונה הרווחת היא שאברהם היה הראשון שהאמין באל אחד. אחרי הסיפור של נוח בא הסיפור של אברהם. במה הייתה עבודתו של אברהם שונה מעבודתם של אלה שבנו את מגדל בבל, שפעלו כאחד אבל לא ראו את חשיבות הרבים?
אברהם לא רצה להפוך את כולם לאחד, אלא הוא היה האדם הראשון שראה את האחד [הבורא] בכל יצור ובכל דבר. אברהם התאהב בבורא. כשהוא הסתכל החוצה והבין שכל היופי שהוא רואה בא מהבורא, הפכו כל חייו מוקדשים לידיעת הבורא. נאמר שאברהם הוא כמו אדם מאוהב, אשר לאחר שהתאהב, לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ מאשר על האדם שהתאהב בו, הוא רוצה לדעת הכל על האדם הזה ורוצה לחלוק עם כל העולם את כל מה שהוא אוהב באדם הזה.
אברהם רצה לחלוק את אהבתו עם העולם.
בבראשית פרק כה’ פסוקים ה’- ו’ נאמר: ” וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. “
אם כן, מהן המתנות שנתן אברהם? הוא נתן להם כלים רוחניים. הוא נתן להם גישה להבנה רוחנית. ונאמר שבזמן הגאולה, הכלים הללו יתאספו כולם יחדיו, לא רק מן המזרח, אלא גם מכל רחבי העולם.
כפי שאמר הבורא לנוח: “פרו ורבו ומלאו את הארץ, וזכרו שכל מה שנברא בעולם נברא בצלמי. התבוננו בנבכי כל דבר ומצאו אותי”.
רב אשלג אומר לנו שמשנת 1954 העולם מוכן לכך. אבל לשם כך צריך שינוי דפוסים.
זו הסיבה לכך שפתחנו את דלתות המרכז לקבלה לכולם. נאמר שפעם למדו קבלה רק מלומדים יהודיים. כיום, הדלתות פתוחות בפני כל מי שרוצה בכך. במרכזי הקבלה בכל רחבי העולם, הקהילות שלנו מאוכלסות על ידי אנשים מכל הדתות והזרמים הרוחניים, כולם עובדים יחד כדי לחלוק יותר, להיות חלק מקהילה עולמית, ולהיות מודעים לאגו ולחפש דרכים להקטין אותו.
כאשר אנו קוראים על הגאולה, נאמר שיבוא זמן בו כל הידע הרוחני שבעולם יתקבץ יחד. אנשים יתקבצו וילמדו יחד בלי קשר למקום בו נולדו או מהי דרכם אל בוראם. הם ימצאו שפה משותפת.
עכשיו אנו יודעים שיש רק היבט אחד ביקום שלא פוחת כשמשתפים אותו, והוא האור, מכיוון שאנו יכולים להדליק אלפי נרות, והאור של הנר הראשון שהדליק את כולם לעולם לא פוחת. השעווה פוחתת, אבל האור לא. האור של הנר דומה לאור הנשמה. זהו הוא האור המאחד ומלכד אותנו.
כאשר התחלנו את כל הדבר הזה, אמרתי לרב ברג שאנו הולכים ללמד קבלה גברים, נשים וילדים, והוא אמר: “איך זה יוכל להתרחש?” אבל נחשו מה? זה התרחש. וכך גם יהיה עם הדרכים הרוחניות השונות, שתתקבצנה יחדיו.
אל תבינו אותי לא נכון, אנו לא רוצים לשנות את מי שאנחנו, ולא רוצים לשנות גם אחרים, אבל מה שאנחנו רוצים הוא ליצור בסיס שבו כולנו נוכל להיות יחד, בין אם נתפלל בשכיבה, על הברכיים או בעמידה. אנו רוצים ליצור בסיס שבו כל אחת ואחד מאתנו נוכל לאמץ אל לבנו את האחר ולומר: “יש בך אור.”
ונסיים במילותיו של הנביא מלאכי, פרק ב’, פסוק י’: ” הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ?”