מאת מיכאל ברג
בתחילת פרשת לֵךְ לְךָ, הבורא מתגלה באופן שלם ומוחלט לאברהם בפעם הראשונה. אבל המקובלים מלמדים שמאחורי סיפור ההתגלות הזה יש תהליך עמוק יותר שעבר אברהם, תהליך שאוצר בחובו סוד עצום.
במדרש יש משל, שהשתמשו בו המקובלים, המסביר את ההתגלות של אברהם. המשל משווה את אברהם לאדם שנוסע ממקום אחד למשנהו ופתאום רואה ארמון יפהפה. הוא חושב לעצמו שהארמון היפהפה הזה לא יכול היה להיווצר בכוחות עצמו; חייב להיות איזה שהוא בנאי, או מישהו שהזמין את בנייתו. אז, אומר לנו המשל, מתוך המחשבה שחייב להיות בעלים לארמון הזה, בעליו של הארמון מגלה את עצמו ואומר: “אני הבעלים”.
אם כן, נאמר שאברהם שאל את עצמו האם יכול להיות שאין כוח שברא את העולם הזה? ובזכות השאלה הזו, הבורא גילה את עצמו לאברהם, ואמר: “אני בורא העולם הזה.”
המקובלים מלמדים שאברהם עבר תהליך רוחני. הוא רצה לדעת מהי הדרך הרוחנית האמיתית, ולכן התבונן בהיסטוריה האנושית. ההיסטוריה האנושית עד לתקופתו לא הייתה כה ארוכה, אבל היו עדיין לקחים שאפשר היה להפיק ממנה. הוא התבונן בדור המבול, שכלל אנשים אנוכיים, אגוצנטריים, מופרדים זה מזה. הם גנבו זה מזה ופגעו זה בזה. הוא התבונן בהם וידע שאסון גדול התרחש, כולם מתו. הוא ידע שדרכם בוודאי לא יכולה להיות הדרך הנכונה.
ואז הוא חשב על זמן אחר בהיסטוריה האנושית שנקרא “דור הפלגה”, שבו האנושות התאחדה בפעם הראשונה בתולדותיה למטרת הנתינה. הם היו מאוחדים בשפתם וברצונם. כולם הבינו על מה מדובר בספרו של הרב אשלג, “חכמת האמת”, שהדבר היחיד שיכול להישאר בעולם הזה הוא דרך, קהילה, עולם, שבנויים על הרצון לתת. אבל בכל זאת נאמר שהבורא לא אהב גם את הדרך הזו.
אברהם מבולבל. והוא חושב לעצמו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שברור לגמרי שדור המבול לא הלך בדרך הנכונה, אבל הוא לא יכול להבין מדוע דור הפלגה, הדור שהיה נפרד מן העולם, גם הוא לא הלך בדרך הנכונה. אנשי הדור הזה הבינו הכל נכון. הם הבינו שהכל נעוץ ברצון לתת, באיחוד, בעזרה לאחר. ועם זאת, הוא ראה שאם יש כוח בעולם הזה, הכוח הזה הפריד ביניהם, ולכן ברור שלא היה מרוצה גם מהדרך הזו.
מה היה חסר? אברהם שאל את עצמו מה רוצה הבורא; הבורא אינו רוצה פירוד, אבל נראה גם שאינו רוצה איחוד. ואז, הבורא מגלה את עצמו לאברהם, ובפעם הראשונה בהיסטוריה מישהו הבין את הסוד שנלמד כאן.
הבורא אומר לאברהם שדור הפלגה, האנשים שהתאחדו והבינו שעליהם להיות בנתינה ובאחדות, הבינו רק 99% מהאמת. הרצון שלהם היה: “בואו נתאחד, בואו נחיה את החיים הרוחניים כדי שנוכל להתיישב, להסתדר, נוכל ליהנות גם מהעולם הפיזי וגם מהעולם הרוחני. בואו נהיה מרוצים.” אבל, כאשר עבודה רוחנית מבוססת על רצון להיות מרוצים ממנה, היא נכונה רק ב- 99%. והאחוז האחד הזה שנותר לעולם לא יוביל למטרה. מכיוון שמהו אור הבורא? אור הבורא הוא אינסופי. ואם אתם מרוצים ברמה מסוימת, בין אם פיזית או רוחנית, אתם לא מחוברים.
אין זה אומר שאנו לא צריכים להיות מאושרים ושמחים במה שיש לנו. אין זה אומר שאנו לא חייבים להעריך מה שיש לנו. כאשר אנו מקבלים ברכה גדולה, כן, עלינו להיות מאושרים ולהעריך אותה. אבל, כמה רחוק אנו רוצים להגיע? כמה גדול יותר יכול להיות הרצון שלנו?
הבעיה של דור הפלגה, כפי שמתגלה לאברהם השבת הזו, היא שהם שכחו את מודעות האינסוף. הרצון שלהם בעבודתם הרוחנית היה לבנות אחדות, לבנות עולם המבוסס על הרצון לתת, מבוסס על דאגה לאחרים. כולם חייבים להיות מרוצים, כולם חייבים לקבל מה שהם צריכים. אבל מה התרחש אז? הם שכחו שמטרת בריאת העולם הזה לא הייתה שכולם יהיו מרוצים; מטרת בריאת העולם הזה הייתה שלכל אחת ואחד יהיה הכל באופן אינסופי, גם באופן פיזי וגם במודעות שלנו, בחיבור שלנו ובברכות הרוחניות שלנו.
זו הייתה הטעות שלהם. וזוהי המודעות שבה זכה אברהם השבת הזו.
חשבו על עצמכם. האם התשוקה הזו בוערת בכם? האם זה מה שמניע את כל מה שקשור בחייכם? התשובה, עבור רובנו, היא לא. כולנו נמצאים ברמה מסוימת של: “בסדר, זה המקום אליו אני רוצה להגיע, זה מה שאני רוצה להשיג, זה מה שאני רוצה שיהיה לי. קיבלתי את זה, זה גדול… הייתי רוצה קצת יותר”. אבל כמעט אף אחד מאתנו לא חי במסגרת המודעות של עולם אינסוף.
ואם אנו לא חיים במסגרת המודעות הזו, אנו לא מחוברים לעולם אינסוף. לכן, למרות שדור הפלגה צדק ב- 99%, הם היו רוחניים, הם היו מחוברים, הם עשו את העבודה הרוחנית, הרצון שלהם היה לתת, הרצון שלהם היה לבנות עולם מבוסס על הרצון לתת – אבל הם שכחו דבר אחד: שמדובר כאן על עולם אינסוף. מדובר כאן על רצון אינסופי, מימוש אינסופי. כאן הם נפלו. אבל אברהם לא נפל שם, מכיוון שידע שתמיד חייב להיות יותר.
ודאי, הדרך של דור המבול הייתה מוטעית; אנוכיות אינה הדרך. אבל רק יצירת עולם פיזי נוח או מבנה רוחני אינה הדרך. הדרך חייבת להיות מחוברת למודעות תמידית של עולם אינסוף, וזה אומר שכל מה שאנו יוצרים חייב להיות מבוסס על הנצח, חייב להיות מבוסס על העובדה שתמיד יש עוד – יותר מודעות, יותר חיבור, יותר הבנה, יותר ברכות.
אברהם ידע שבהשוואה לחכמה שהבין, החכמה שהבורא יכול לתת לו, החכמה האינסופית, היא הרבה הרבה יותר. לאברהם הייתה בהירות שכל מה שחשב שהבין, בהשוואה להבנה האינסופית, אינו שווה מאומה. ולכן, זוהי מתנת השבת הזו: לעולם אל תהיו מרוצים. לעולם אל תהיו שבעי רצון.
אנחנו לא מחוברים למודעות של עולם אינסוף. לכן, אין לנו כלי לברכות אמיתיות. אברהם, בכל שנייה של חייו, רצה הבנה עמוקה יותר, חיבור עמוק יותר, וברכה עמוקה יותר, מכיוון שידע שהם קיימים. אחת המתנות הגדולות ביותר של השבת הזו היא המתנה שמעל ומעבר למקום שבו אנו נמצאים: לבקש להיות במודעות מתמדת באשר ליכולת להבין שכל מה שיש לנו וכל מה שאנו מבינים, אינו שווה מאומה בהשוואה לברכות האינסופיות של עולם אינסוף. ולכן, אנו רוצים חיבור אמיתי לעולם אינסוף, וכאשר הברכה הגדולה ביותר תגיע, לא נהיה מרוצים, מכיוון שנדע שיש ברכה גדולה יותר בעולם אינסוף.