מאת מיכאל ברג
בפרשת “תְּצַוֶּה” מתרחשים נסים גדולים מכיוון שנאמר שבני ישראל עוררו כמות עצומה של ודאות וביטחון באור הבורא. מיד לאחר מכן, הם התעלו למצב שבו היו ראויים ומסוגלים לקבל את אור הנסים, ובסופו של דבר, כפי שרבי שמעון מספר לנו, את אור הגאולה המוחלטת, והפיתרון לכל חושך, כאב וקושי שאנו חווים; מכיוון שזו רק התעלות של רמת הוודאות באור הבורא.
יש סיפור שאינו מוזכר בפירוט בתלמוד, אלא בספר שנכתב לפני אלף שנים, והוא גם מצוטט במדרשים שונים. הסיפור הוא על אישה צעירה שהלכה לבית אביה ותעתה בדרך. לאחר שהלכה יום שלם, היא נעשתה צמאה וראתה באר, ודלי לשאוב ממנה מים. היא ירדה למטה אל תוך הבאר כדי למצוא מים, ואז כאשר ניסתה לעלות לאחר שסיימה לשתות, לא יכולה הייתה לעלות, ולכן התחילה לזעוק לעזרה. אדם אחד עבר בסביבה, ושמע מה שנשמע כמו קול של אישה צעירה שצועקת לעזרה מתוך הבאר. כאשר ניגש להסתכל אל תוך הבאר, הוא יכול היה לשמוע את הקול, אבל הבאר הייתה מאוד עמוקה והוא לא יכול היה לראות את האישה.
מכיוון שהאדם לא יכול היה לראות אותה, הוא לא ידע אם היא הייתה רוח או בת אדם, לכן הוא שאל אותה, “האם את בת אדם או רוח?” היא ענתה לו, “אני בת אדם, לא רוח. אינך צריך לדאוג”. אנו יודעים שרוחות בדרך כלל לא יכולות לשקר, לכן הוא אמר: “עליך להישבע לי שאת בת אדם, ושאינך רוח שלילית.” היא ענתה: “אני נשבעת שאני בת אדם; אני אינני רוח. איני רוח שלילית.” הוא שאל אותה כיצד הגיעה לשם, והיא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא אמר: “אם אציל את חייך ואוציא אותך מהבאר, האם תוכלי להבטיח לי שתינשאי לי?” היא ענתה לו בחיוב, ולכן הוא עזר לה לצאת.
היא שאלה אותו קצת על עצמו, וסיפרה לו על משפחתה ועל מקום מגוריה. הוא רצה לשכב אתה תיכף ומיד, אבל היא אמרה: “לא מתאים לנו לשכב אלא אם נתחתן קודם לכן.” הוא אמר: “הבטיחי לי שתבואי אל ביתי, תפגשי את הורי, ונתארס.” והם הבטיחו זאת זה לזו. האיש שאל: “מי יהיה עד לכך שעשינו את ההסכם הזה?” לידם הייתה חולדה, ולכן אמר האיש לאישה: “השמיים, החולדה והבאר הם העדים להבטחה ולהתחייבות שלנו זה לזו.” הם עשו הסכם, כרתו ברית ביניהם והבטיחו זה לזו שיתחתנו ולא יפרו את ההסכם שביניהם.
כל אחד מהם הלך לביתו. האישה נשארה צמודה להסכם ואיתנה בוודאות שלה. אנשים רצו כל הזמן להינשא לה, אבל היא תמיד אמרה, “לא, התחייבתי לאדם אחר.” המשפחה שלה לא הבינה מדוע היא אינה מתחתנת, והם כמעט ניסו לאלץ אותה לעשות כך. בסופו של דבר, נאמר, היא התחילה להתנהג בצורה כה מטורפת עד כי אנשים אפילו לא רצו להתקרב אליה יותר.
האיש, שגם הוא התחייב, שכח אותה ברגע שנפרד ממנה והתחתן עם מישהי אחרת. היה להם ילד משותף, וחולדה הרגה אותו. נולד להם ילד שני, והילד הזה טבע בבאר. לכן אמרה האישה לאיש הזה, לבעלה: “אם הילדים שלנו היו מתים באופן טבעי, הייתי אומרת שזה בא מהבורא, ומקבלת זאת. אבל מכיוון שהילדים שלנו מתו באופן שבו הם מתו, משהו כאן לא בסדר. חייב להיות משהו בעבר שלך שאינך מספר לי.” אז סיפר לה האיש את כל הסיפור על האישה שבבאר והברית שכרת אתה. אשתו התגרשה ממנו, ואמרה לו: “לך למקום הנכון לך”, כלומר, “לך אל האישה שהתחייבת להתחתן אתה”.
האיש הלך אל העיר שהאישה סיפרה לו שמוצאה ממנה. כשהיה שם, כולם אמרו: “מדוע אתה שואל על האישה הזו? היא מטורפת, אף אחד לא רוצה להתקרב אליה”. אבל הוא הלך אל אביה וסיפר לו את כל הסיפור. האב אמר: “היא מטורפת, אף אחד לא רוצה להתחתן אתה”. אבל האיש הלך אליה, והיא לא הכירה אותו, והתחילה להתנהג כמטורפת. הוא סיפר לה על שני ילדיו שנהרגו על ידי החולדה והבאר, והיא אמרה לו: “אני לא ויתרתי, נשארתי נאמנה להתחייבות שלי כלפיך”. וכאשר היה הבינה שהוא חזר, הם התחתנו, נולדו להם ילדים, והם גם התעשרו.
המדרש אומר לנו, בהתייחס לשני האנשים האלה: “עיני שלוחות אל מי שיש לו וודאות וביטחון, אלה אשר אתם יכולים לבטוח בהם”. מה פירוש הדבר? ראשית, מהו הסוד של הסיפור הזה? כאשר אנו מדברים על ודאות באור הבורא, אנו חייבים להוסיף שוודאות קיימת בעולם שלנו; החולדה והבאר הם חלק מממד של ודאות. ברגע שהאיש והאישה קשרו את ההתחייבות שלהם אל הממד הזה, היא חייבת הייתה להתרחש, מכיוון שוודאות מאלצת דברים להתרחש. בממד של ודאות, זה לא שיש לכם ודאות, ואז אור הבורא מעניק לכם מתנה, אלא, ודאות מאלצת דברים להתרחש, מכיוון שזה ממד של קיום שנמצא בלבה של כל דבר, בבסיס הכל.
כאשר האיש והאישה כרתו את הברית ביניהם מול החולדה והבאר, פירוש הדבר היה שהם קשרו את עצמם לכך. אם האישה הייתה מוותרת על ההתחייבות שלה, ייתכן ושום דבר לא היה מתרחש. אבל מכיוון שהיא שמרה על החיבור שלה לוודאות הזו, זה היה חייב להתרחש, והטבע יוצא כנגד אלה שאינם חיים בוודאות. לכן, החולדה והבאר קמו והתייצבו מכיוון שאמרו לאדם הזה: “יש מישהו”, במקרה הזה, האישה, “שעדיין יש לו הוודאות הזו, ואתה חי את חייך כנגד הוודאות הזו.”
העולם מתקיים אך ורק על ודאות – והטבע, החולדה, הבאר, השמים, הארץ, העצים וכן הלאה – קיימים תוך חיבור הדוק לממד הוודאות הזה. אם אדם חי את חייו או חייה מחוץ לוודאות הזו, אז הטבע ניצב כנגדם. אבל אדם שחי את חייו מתוך ודאות, נתמך על ידי כל מה שקיים בטבע וכל מה שקיים בעולם.
