מאת מיכאל ברג
השבת של פרשת “הַאֲזִינוּ” מתקיימת בדרך כלל במשך עשרת הימים שבין ראש השנה ויום כיפור, והיא קרויה “שבת שובה”. אבל לפני שנדבר על המשמעות הרוחנית של הפרשה הזו, אני חושב שחשוב שתהיה בהירות בנוגע לתהליך שהנשמה שלנו עוברת במהלך עשרת הימים הללו.
רבי יצחק לוריא, הארי, מסביר שכל הסוד של ראש השנה מצוי בסיפור אדם וחווה, בספר “בְּרֵאשִׁית”. אדם וחווה נולדים דבוקים גב אל גב והבורא הרדים את אדם, במצב שידוע כ”דורמיטא”, כך שהוא, הבורא, יוכל לחתוך ולהפריד אותם זה מזו. לכן, מצב ה”דורמיטא” מתקיים כאשר זעיר אנפין, האדם השמיימי המיוצג על ידינו, נמצא במצב של שינה רוחנית ואז הדינים נחתכים ממנו וניתנים ל“מלכות”, הנקבה השמיימית.
נתינת הדינים ל”מלכות” מעניינת, מכיוון שבדרך כלל כאשר אנו חושבים על המילה דין, יש לה קונוטציה שלילית, אבל במצב הזה, במהלך התהליך שמתרחש, הדינים ניתנים ומוכנסים ל”מלכות”, למקום שממנו אנו מקבלים אור.
אם כן, ישנם שני צעדים בתהליך הזה, והבנתנו את הצעדים האלה חשובה. קודם כל, יש חיתוך של הקליפות – החלקים החשוכים לגמרי של עצמנו, הדינים – וזה, יש לקוות, תהליך שעברנו במשך ראש השנה. אבל הצעד השני הוא שיש לנו גם היכולת לשנות חלק מהחושך הזה, שבא בצורת דין, לאור. לכן, אחת המטרות הגדולות של שבת שובה היא לא רק לחתוך את הדין, אלא גם להיות מסוגלים לשנות את הדין הזה לאור.
