מאת מיכאל ברג
פרשת “מקץ” מתחילה עם הסיפור על הזמן שלאחר שתי השנים הנוספות בהן ישב יוסף בכלא, בסך הכל שתים עשרה שנים, על פשע שלא ביצע. אם כן, יוסף סוף סוף משתחרר, וזו אמורה להיות תקופה שמחה. אבל הפרשה מתחילה עם המילה “ויהי”, שיש לה קונוטציה למשהו שלילי. מדוע?
הסיבה לכך, מסבירים המקובלים, ויש לכך כמה הבנות, היא שיוסף היה אמור לשבת בכלא רק עשר שנים עבור התהליך הרוחני, הטיהור והתיקון שלו, ולא שתים עשרה. פרשת מקץ מתחילה בסוף שתי השנים הללו; מה כל כך מיוחד בהן?
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת “וישב”, נמצא יוסף בכלא עם שר המשקים ושר האופים של פרעה, והם חולמים חלומות אותם הוא פותר. הוא מפרש לשר האופים שהוא ייתלה, ולשר המשקים שהוא יחזור למעמדו הקודם. יוסף מבקש משר המשקים שידבר בעדו אצל פרעה כאשר יחזור למעמדו הקודם, כדי לעזור לו להשתחרר מהכלא. אבל בפסוק האחרון של פרשת “וישב”, נאמר ששר המשקים לא זכר את יוסף.
ההבנה הפשוטה של הסיפור הזה היא שיוסף עשה טעות ולא היה צריך לבקש משר המשקים לעזור לו. ומכיוון שעשה את הטעות הזו ושם את מבטחו ואת הוודאות שלו בעזרה של שר המשקים, הוא נענש, וישב שנתיים נוספות בכלא. ולכן מתחילה פרשת “מקץ” במילה “ויהי”, מכיוון ששתי השנים האחרונות היו מבישות, בגלל העובדה שיוסף לא היה צריך להיות בכלא בשנתיים האלה.
יוסף, כך נראה, עשה טעות שבגללה נענש, וניתנו לו שנתיים נוספות בכלא. אבל זו לא הדרך שבה יש להבין את הסיפור הזה. יש מושג אותו מלמדים המקובלים שאומר שאדם מְכֻוָּן ומורשה להיות מְכֻוָּן בדרך שבה הוא רוצה או מחליט ללכת. אבל, הסכנה בכך שאנו שמים את מבטחנו ואת הוודאות שלנו באנשים, בין אם מדובר ברופא, עורך דין, חבר, יועץ או עצמנו, היא שברגע שאנו בוחרים ומחליטים שהעזרה שלנו תבוא מאדם, מצב, או מעצמנו, זה מה שיתרחש. וזו בדרך כלל בחירה בלתי מודעת.
יוסף לא ידע זאת, אבל הבורא היה מוכן לשחרר אותו ביום האחרון של עשר השנים בהן שהה בכלא. הבורא כבר הכין הכל. ולא היה שום רע בכך שיוסף ביקש משר המשקים לזכור אותו ולדבר בזכותו באזני פרעה; הטעות לא הייתה שהוא ביקש עזרה משר המשקים. הטעות הייתה שהוא, בין אם במודע או שלא במודע, החליט ששר המשקים יהיה הדרך שבה הוא ישוחרר. ברגע שיוסף החליט ששר המשקים יעזור לו ויזכיר את שמו באזני פרעה, ושהדרך שבה יצא מהכלא תהיה באמצעות שר המשקים, אז אמר הבורא, “רציתי לעזור לך היום, אבל אינך רוצה את עזרתי. וברגע שהחלטת ששר המשקים יעזור לך, בחרת את הדרך שלך. ועכשיו, אני לא יודע כמה שנים זה יימשך.” זה נמשך שנתיים, בזכות היכולות של שר המשקים; אבל היכולת של הבורא הייתה משחררת אותו ביום אחד.
אני רוצה להבהיר כאן שיוסף לא נענש. זה לא שהבורא אמר: “בגלל שלא בטחת בי ובטחת בו, אעניש אותך ואשאיר אותך שם לשנתיים נוספות.” לא, הבורא אמר: “אני באמת רוצה לעזור לך, אבל אתה החלטת שעזרתו של שר המשקים היא הדרך שלך לחירות, ואני חייב לציית לבחירה שלך. לכן, אני רוצה לעזור לך היום, אבל הדרך שלך חייבת להימשך עוד שנתיים נוספות.”
ישנן פעמים רבות, אפילו בחיינו, שבהן ישנם אנשים שבאים אלינו כדי שנעזור להם, אבל אנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעזור להם עכשיו, שהם חייבים ללכת בדרך שלהם, ואולי הם יחזרו. למרבה הצער קורה פעמים רבות שאדם יכול לבוא אליכם ואתם יודעים שטוב יותר עבורו, כדי שיצליח, שיעשה דברים מסוימים. אבל מבחינתו, אין שום דרך שייפתח לשמוע זאת מכם, ואתם לא תענישו אותו בכך שלא תאמרו לו. אתם פשוט יודעים שלא משנה אם תאמרו לו או לא. הוא כבר עשה את הבחירה שלו, ואתם חייבים לציית לבחירה שלו, ועכשיו התהליך שלו יכול להימשך עוד חמש, עשר, או עשרים שנים.
שוב, יש להבהיר, אין שום פסול בכך שיוסף דיבר עם שר המשקים וחשב שזה לא צרוף מקרים שהוא הגיע לחייו, ואז ביקש ממנו שידבר עבורו. הבעיה הייתה במה שיוסף חשב כאשר ביקש את הבקשה. מה שהיה צריך לחשוב הוא: “אני לא יודע אם תעזור לי. אני לא יודע אם זה יקרה בדרך אחרת. אני רק רוצה שאור הבורא יעזור. אני לא רוצה את החכמה שלי, המוח שלי, ההיגיון שלי, או אותך. אם הבורא רוצה שהאדם הזה יהיה הדרך שלי, שיהיה האדם הזה. ואם לא, שיהיה מישהו אחר. מכיוון שאני רוצה רק את העזרה של אור הבורא – לא של ההיגיון שלי, ולא של האדם הזה.”
אם יוסף היה שומר על הבהירות הזו, הוא היה משוחרר מהכלא ביום האחרון של השנה העשירית. אבל מפני שהחליט ששר המשקים יהיה זה שיעזור לו, אמר הבורא: “אני רוצה לגרום לכך שתעבור את זה מהר יותר. אבל אתה חייב לעבור את הדרך הזו.” שתי השנים לא היו עונש. הן היו פשוט תהליך שיוסף בחר. וכל אחת ואחד מאתנו, בכל יום של חיינו, בוחרים תהליך בכל פעם כשאנו מחליטים על דרך, בין אם במודע או שלא במודע.
זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לתכנן, וזה לא אומר שאנו לא צריכים לבקש עזרה מאנשים אחרים. אבל אנו חייבים לעשות זאת עם בהירות המחשבה שאנו לא רוצים שההיגיון שלנו, האדם הזה, או המצב הזה יהיו המקום שממנו נקבל את הברכות ואת העזרה שלנו. כן, נשתמש בעזרה כשהיא תבוא, מפני שהיא יכולה להיות הדרך שבה הבורא רוצה לעשות זאת, אבל אנחנו רוצים רק את עזרת הבורא. אנו לא שמים מבטחנו באדם ההוא, במצב ההוא, או בעצמנו; אלא אנו אומרים: “כן, אעשה את הדברים האלה מפני שאולי זו הדרך שבה הבורא רוצה שזה יתרחש. אני שומר/ת על הוודאות שלי באור הבורא. אני רוצה רק את עזרת הבורא.” הבורא מעולם לא מעניש אותנו בכך שהוא נותן לנו תהליך ארוך יותר; הוא מציית לבחירה שלנו. ברגע בו אנו מחליטים שאדם, אנחנו, או ההיגיון שלנו יהיו אלה שיביאו אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע – בין אם באופן רוחני או פיזי, בעסקים, בבריאות וכדומה – הבורא חייב לציית לכך.
הבורא יכול לרצות לתת לנו את הברכות שלנו היום, אבל אם אנו בוחרים שאדם מסוים ייתן לנו את הברכה, אז זו הדרך בה בחרנו, והיא יכולה להימשך חמש שנים, עשר שנים, או לא לבוא דרך האדם הזה כלל… אבל עשינו את הבחירה שלנו והבורא חייב לציית לה. ושוב, באשר ליוסף, הבורא לא העניש אותו כשנתן לו שנתיים נוספות; זה היה פשוט מפני שיוסף שם את מבטחו בשר המשקים, והבורא היה חייב לציית להחלטה הזו.
המתנה וההבנה שאנחנו רוצים לקבל מהשבת הזו היא לעולם לא לשים מבטחנו בשום דבר חוץ מאור הבורא. ושוב, אין זה אומר שאנו לא צריכים להשתמש בהיגיון שלנו, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ללכת לרופאים, לעורכי דין, רואי חשבון או יועצים. אבל אנו חייבים להיות זהירים, מפני שמטבענו לומר: ” אני אבטח בזה. זה נשמע הגיוני. זה התהליך בו אני בוחר/ת”, בין אם במודע או שלא במודע. אבל ברגע שאנו עושים את הבחירה הזו, אנו אומרים לאור הבורא: “אל תיכנס לכאן. כך זה צריך לעבוד.” והבורא אומר: “הייתי רוצה לתת לך את הברכות שלי היום. הייתי רוצה לתת לך ברכות הרבה יותר גדולות ממש עכשיו. אבל את/ה בחרת בדרך הזו. את/ה חייב/ת להמשיך בה. והדרך הזו יכולה להוביל אותך לברכות תוך חמש שנים, או עשר שנים, או בכלל לא. אבל איני יכול להתערב בבחירה שלך ובתהליך שבחרת.”
לכן, אחד הדברים שאנו רוצים לקבל השבת הזו הוא לוודא שאנו לא חוסמים את אור הבורא באמצעות הבחירות שלנו. וזה אומר שבכל החלטה ובכל בחירה שאנו עושים, אנו שומרים על הוודאות והבהירות; “אני לא בוחר/ת שזו תהיה דרך הריפוי שלי. אני לא בוחר/ת שזו תהיה דרכי להצלחה בעסקים. אני לא בוחר/ת שזוהי דרכי לגדילה רוחנית. אני חושב/ת שזו יכולה להיות הדרך שבה הבורא רוצה להתגלות עכשיו, אבל אני רוצה רק את עזרת הבורא. אני לא רוצה את עזרתו של אף אחד אחר, אפילו לא את של עצמי.” וכאשר אנו שומרים על הבהירות הזו, הבורא יכול להזרים אלינו למטה את ברכותיו כל הזמן, הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק מאשר כל תהליך שנבחר.
הטבע שלנו יוביל אותנו לבחירות ולדרכים. כל יום אנו עושים החלטות, כל יום אנו נופלים למלכודת הזו, בה אנו שמים את מבטחנו באדם אחר, או בעצמנו, בבחירות שלנו, או בהיגיון שלנו. וזה אומר לבורא: “אתה לא יכול לעזור לי עכשיו. אני בחרתי כבר בדרך הזו.” ואז התהליך יכול להימשך שנה אחת, עשר שנים, או לא להיפסק כלל. אנו חייבים להילחם נגד זה ולומר באופן עקבי שאנו רוצים רק את אור הבורא. כן, נשתמש בכלים שזמינים לנו. אבל כאשר אנו לא שמים מבטחנו באדם אחר, במצב אחר, או בעצמנו, אנו מאפשרים לאור הבורא להיכנס אלינו כל הזמן, מיד, עם ברכות הולכות וגדלות.
ועם עזרת שבת “מקץ”, אנו מקבלים את מתנת הבהירות הזו, לא לבחור את הדרך שלנו או התהליך שלנו בכך שנשים מבטחנו באנשים או במצבים, ובכך, לא לחסום את אור הבורא.
