מאת מוניקה ברג
במשחק החיים, אנו גם צופים וגם שחקנים, גם מנצחים וגם מפסידים (אם כי הייתי טוענת שגם “לוזרים” מנצחים במובנים מסוימים!). השאלה היא, בצד של מי אנחנו? האם אנחנו באמת מושרשים ונטועים בתוך האני הטוב ביותר שלנו, או שלפעמים אנו סוטים מן הדרך וכתוצאה מכך נמצאים בצד הלא נכון של המשחק?
ננסח זאת כך: האם שחקן כדורגל יבעט את הכדור בכוונה לעבר שער היריב? האם שחקן גולף יחטיא באופן מכוון חבטה ולא ישלח את הכדור אל הבור? ברור שלא! אז מדוע אנחנו עושים זאת לעצמנו?
בכל פעם שבה אנו אומרים דברים כגון “אני לא טוב בזה”… “אני לא יצירתית”… “אני לא אתלטי”… “האופי שלי? זה בדיוק מי שאני”, אנו גורמים לעצמנו “גול עצמי”. כי כשאנחנו מקבלים את המגבלות שלנו ומצדיקים אותן, אנו נותנים להן כוח. אנחנו אפילו מעודדים אותן. אנו מאפשרים להן להגדיר אותנו; ובכך אנו מתנתקים מהפוטנציאל הגדול ביותר שלנו ולא מאפשרים לו להתגלות. במקום לנצח, אנחנו פורשים מהמשחק במהלך החימום, עוד לפני שהוא התחיל.
אם כן, כיצד נשנה את המשחק הפנימי שלנו ונעביר אותו לכיוון הנכון? אנו יכולים להתחיל בהבנה טובה יותר של מקור האמונות המגבילות שלנו. פעמים רבות הן באות מאותם קולות בילדות שלנו שהעבירו אותנו מהאני הטהור ומלא האור שלנו אל החדרים האפלים שבהם ה”אני לא” וה”אני לא יכול/ה” נשמעים בקול רם וברור. אני יודעת, מכיוון שחוויתי ושמעתי בעצמי את ההדים האלה מהדהדים בתוכי במשך שנים.
שמעתי את הנרטיב המביס את עצמו לאורך כל שנות לימודי בחטיבת הביניים ובתיכון: אני לא תלמידה טובה… אני איומה במתמטיקה (המורה למתמטיקה עבד קשה כדי לשכנע אותי בזה)… אני דוברת ציבור נוראית… וכן הלאה. ובבית, במשך השנים המעצבות שלי, שלט המסר הבלתי מובע במלים שטעויות הן דבר בלתי מקובל, וליתר דיוק, בלתי ניתן לשינוי. רק לאחר שנים של עבודה הגעתי לידי ההבנה שטעויות הן, למעשה, הדבר החשוב ביותר המאפשר שליטה במשהו! חשבו על כך: כמה זריקות לסל היה על מייקל ג’ורדן להחמיץ כדי להפוך למייקל ג’ורדן? כנראה שהוא לא השקיע זמן רב מדי בהצדקת המגבלות שלו.
לפעמים אנו מצדיקים את המגבלות שלנו כדי לפטור את עצמנו ממאמץ. זוהי חשיבה המבוססת על פחד והיא מסתכמת בחבלה עצמית. הרבה יותר קל לומר, “אני לא יכול/ה ללמוד שפה חדשה” מאשר לעשות את המאמץ ולהשתתף בשיעור, להיאבק תוך כדי התהליך וללמוד מספיק כדי להיות מיומנים. הרבה יותר קל לטעון, “אני לא ספורטיבי/ת” תוך כדי עמידה מהצד מאשר לאמן את הגוף והנפש שלך לאתגר. אבל שום אמונה מגבילה לא יכולה להישאר אתכם ללא רשותכם. כפי שאומר הסופר ריצ’רד באך, “הצדיקו את המגבלות שלכם, ועד מהרה הן תהפוכנה לחלק מכם.”
הקבלה מלמדת שכל אחת ואחד מאתנו, אנו נוטים להמעיט בערכנו הנוכחי, ובמה שאנו עשויים להיות. לא משנה כמה יש לנו או כמה אנו חושבים שאנו יכולים להשיג, הפוטנציאל שלנו לצמיחה, הצלחה והגשמה גדול בהרבה. מקרה לדוגמא: בשנת 2006, מארק אינגליס, מטפס הרים מניו זילנד, עלה על פסגת הר האוורסט לאחר מסע של 40 יום. למרות שהיה כמעט בן 50, הוא האמין שהוא יכול לעשות זאת, וכך עשה. לא שינתה העובדה שמר אינגליס היה קטוע שתי רגליו. לא היו לו כלל רגליים.
חוסר מגבלות מוחלט.
אינספור אחרים הצליחו גם הם כנגד כל הסיכויים – מכיוון שסירבו לתת כוח למגבלות שלהם. נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט כיהן ארבע קדנציות בתפקיד לאחר שהפך למשותק בגלל מחלת הפוליו. ג’יי קיי רולינג הייתה כמעט חסרת פרוטה ונדחתה עשרות דחיות עד שפרסמה סוף סוף את הארי פוטר (כיום אימפריה של יותר מ- 45 מיליארד דולר!). כפי שאמר הרב ברג, “מודעות היא הכל”. אם נאמין בכך, נוכל להשיג זאת. אנו הופכים לחזקים באמת כאשר אנו מחליפים מגבלה בחוסר מגבלות.
איזו אמונה מגבילה אתם רוצים לשנות? שאלו את עצמכם:
● מהיכן הגיעה האמונה הזו? (האם מהילדות? מפחד? מתוך השוואת עצמי לאחרים? או ממקום אחר?)
● האם אמונה זו דוחפת אותי קדימה, לעבר המטרות והפוטנציאל שלי? או שמא היא מעכבת אותי ואינה מאפשרת לי לחוות משהו שהאני הטוב ביותר שלי יפיק תועלת אם אחווה אותו?
במקום לחשוב על הזיכרון כעל תיעוד קבוע, חשבו עליו כעל משהו שניתן לעיצוב וגיבוש, מקום במוחנו אליו אנו יכולים לחזור כדי “לכתוב מחדש” את הנרטיבים הפנימיים שלנו. אֵיך? על ידי הכרזת ההיפך הגמור מהאמונה המגבילה, תוך הוספת הפעולה שתסייע ביצירה משותפת של אמונה חדשה. אם כן במקום לומר, “אני לא מוכשר/ת מספיק כדי לשחק”, נסו, “אני שחקן/נית בהתהוות… אני אשתתף בסדנה הזו, ובסופו של דבר, אצטרף להפקה קהילתית.” המקום שבו נמצאת תשומת הלב שלכם, הוא המקום בעקבותיו ילכו החיים שלכם.
כמובן, לפעמים מחשבות מגבילות הן בריאות ומוצדקות. למשל, לחשוב, “אקבל כוויה אם אגע באש הזאת”, היא מחשבה שזועקת לגבולות. או אמונה שצריך לקדם אותך לנשיא/ת חברה לאחר שבוע של עבודה משרדית עשויה למתוח את גבולות עניין ה”אמונה העצמית החיובית” קצת יותר מדי.
הקבלה מלמדת שלא יכולות להיות לנו שתי תשוקות או מחשבות סותרות זו את זו ולצפות ששתיהן תתגשמנה. אני למדתי להחליף את האמונות הישנות המביסות את עצמן באמונות מנצחות. לדוגמה, למרות שאני אולי לא הגאון הבא במתמטיקה, למדתי כמה תכסיסים ותחבולות שעוזרים לי לשמור על סדר בחשבונות שלי (קח את זה לתשומת לבך, מר פלצר!).
אם כן, בפעם הבאה בה תמצאו את עצמכם מתפתים להצדיק מגבלה כזו או אחרת, זכרו לאיזו קבוצה אתם שייכים. מכיוון שההמונים מריעים, והסיכון גבוה. אבל כשאנו צומחים לקראת האור, המשחק הוא שלנו, וננצח בו.