מאת מיכאל ברג
פרשת “צַו” מתחילה בפסוקים הללו: “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:” [ויקרא, פרק ו’, פסוקים א’-ב’].
נראה שכל הפרשה הזו עוסקת אך ורק בחוקים טכניים שנוגעים לתהליך העלאת הקורבנות. אבל אנו יודעים שבכל פרשה בתורה יש עבורנו לימוד הנוגע לחיינו הרוחניים. ופעמים רבות ככל שהלימוד קשה יותר למציאה, הוא יותר עמוק. באופן אישי, זה תמיד מלהיב אותי מאוד לחפור עמוק יותר בתוך הפסוק ולקרוא מכתבי מקובלים גדולים, וכתוצאה מכך לראות פתאום הבנה חדשה ונפלאה לחלוטין של פרשה מסוימת.
“בכל פרשה בתורה יש לימוד.”
יש לימוד אחד כזה מאת רבי אברהם יהושע השל מאפטה, שמסביר את הפסוק הזה בספרו “אוהב ישראל“. הרב השל אומר לנו שבעוד המילה העברית שמשתמשים בה כאן לקרבן היא “עֹלָה”, הפירוש המילולי של המילה “עֹלָה” הוא “לעלות”. לכן, הוא מסביר שהפסוק הזה והפרשה הזו בעצם מלמדים אותנו כיצד יכולים אנו להיות “עֹלָה” , כלומר איך אנו יכולים להתעלות ולגרום לנשמה שלנו לעלות מעלה מעלה ולהתחבר עם אור הבורא.
איך עושים זאת? רב השל מסביר שהדרך הטובה ביותר להשיג רמה זו של התעלות היא להתבונן במקור ובשורש של הרוחניות שלנו. נאמר ” עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּך.” [משלי ד’ כ”ה], וזה אומר שאנו חייבים תמיד לזכור מהו המקור שלנו. המילה העברית שמשתמשים בה כאן היא “נֹכַח”, שהיא ראשי התיבות של נשמת כל חי, ביטוי המתייחס למקור נשמת האדם. יתרה מזו, הערך המספרי של המילה “נֹכַח” זהה לערך המספרי של המילה “מזלא”, והמקובלים מסבירים ש”מזלא” הוא המקור הרוחני שיש לכל אדם. כדי לעזור לנו להבין יותר טוב מה פירוש “מזלא”, כותבים המקובלים שלעתים קרובות כאשר אנו נעשים מפוחדים מבלי כל סיבה הנראית לעין, זה מכיוון שיתכן ואנו מרגישים שיש סביבנו דברים שליליים, ולמרות שהעיניים הפיזיות שלנו לא רואות אותם, ה”מזלא” שלנו מרגיש אותם.
“לכל אדם יש מקור שמיימי נעלה אליו הוא מחובר תמיד”
לכל אדם יש מקור שמיימי נעלה אליו הוא מחובר תמיד. ובאמצעות המקור הזה, או ה”מזלא”, אנו מקבלים את האור הרוחני שלנו. זה נפלא וחשוב לדעת שהחיבור שלנו אל המזלא האישי שלנו הוא תמידי; בין אם אנו עושים מעשים חיוביים או שליליים, ה”מזלא” שלנו לעולם לא נשבר ולא נעלם. ולכן, ההבנה שאנו תמיד שומרים על המזלא שלנו, או על החיבור שלנו לאור, יכולה לעזור לנו להתעלות רוחנית. מדוע? מכיוון שכשאנו מבינים זאת, ומזכירים לעצמנו כל הזמן שאנו תמיד מחוברים לעולמות העליונים ולאור הבורא, זה יכול לעזור לנו לא לאפשר לעצמנו לעשות מעשים שליליים. אם אדם שומר את ה”מזלא” שלו כל הזמן במוחו, הוא מתעלה גבוה יותר ויותר עד שהוא או היא מתחברים לחלוטין אל הבורא.
יתרה מזו, “אוהב ישראל“ אומר לנו שבפסוק הראשון בפרשת צו שבו נאמר “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה”, מתייחסת המילה ” זֹאת ” למזלא. באמצעות הפירוש הזה, אנו יכולים להגיע לידי הראייה שהיופי והחכמה שהפסוק הזה חולק עמנו הם שהעיקרון שבאמצעותו אנו יכולים להפוך את עצמנו ל”עֹלָה” – כלומר להיות נעלים מבחינה רוחנית – הוא ההבנה שיש לנו חיבור מתמיד לעולמות העליונים ולאור הבורא. זה לימוד חשוב שעלינו לשמור במוחנו לא רק בשבת “צַו”, אלא כל הזמן.
